זנות תמיד הייתה ותמיד תהיה, המקצוע העתיק בעולם, ואי-אפשר לשנות זאת
הזנות איננה מקצוע, אלא אורח-חיים הנוגע בכל. בניגוד לזנות, פעילויות אחרות ידועות משחר האנושות כמקצועות של ממש. עם אנשי המקצוע שעסקו בהם נמנו למשל מיילדות, רועי צאן, וחקלאים.
מלחמות, רצח, וגילוי עריות, אף הן תופעות שתמיד התקיימו וכנראה תמיד תתקיימנה. עם זאת, אנחנו פועלים בשאיפה מתמדת לצמצומן, ולא משתמשים בעובדת קיומן ההיסטורי כתירוץ מוסרי להצדקתן. מיתוס ה”המקצוע העתיק” מצפין בחסותו את העובדה לפיה בהחלטתנו כחברה אם להיאבק בתופעות חברתיות שליליות או לשמרן.
מדוע במדינות שונות, הנוקטות בהליכים נגד הזנות, התופעה לובשת היקפים שונים? בפערים אלו טמונה ההוכחה להתכנות של שינוי חברתי.
הזנות היא מקצוע לכל דבר. למה לא לתת למי שרוצה לעשות זאת להתפרנס בכבוד?
באילו עוד מקצועות ישנה חדירה כזו לפרטיותנו, לגופנו? חדירה ממשית, שאינה תאורטית? ב”מקצוע” הזנות, הגוף עצמו הוא שמנוצל, ולא כוח העבודה שמייצר האדם שבבעלותו הגוף.
למקצועות אחרים אין השלכות כה קשות על הבריאות הנפשית והפיזית של העוסקים בהם. כאשר אשה או גבר כלואים זוהי לא עבודה, אלא עבדות.
אם זוהי עבודה כמו כל עבודה אחרת, מדוע האשה או הגבר ברוב המקרים לא יכולים להפסיק לעסוק בכך בכל עת שירצו?
אם זוהי עבודה כמו כל עבודה אחרת, מדוע הזנות נחשבת כמשפילה? מדוע “זונה” היא קללה?
מדוע אף אחד מאתנו לא היה רוצה שקרובה שלו תהיה זונה, ומדוע אף אחת ואף אחד שעומדות לרשותם אפשרויות נוספות לא היו בוחרים בכך?
התפיסה של זנות כמקצוע לכל דבר מגבה את התייחסותנו אל ההתעללויות שהזונה חווה כ”סיכון מקצועי”. תפיסה זו מחלחלת עד למערכת המשפטית שבתוכה מקלים בחומרת העבירות – אלימות, מרמה, התעללות, גזל – כשאלה נעשות כלפי זונה. האם חומרת ההתעללות שהיא מנת חלקם של הנמצאים בזנות איננה שוות ערך לזאת שנשפטת במקריהם של בני אדם אחרים?
היחס הלגיטימי לשימוש בזונות גורם לזילות ביחס לכלל הנשים בחברה: למה אי אפשר לקנות כל אישה?
מי שבזנות נמצא שם מבחירה
האם מדובר באמת בבחירה חופשית? נתונים שנאספו ממחקרים מלמדים שגיל הכניסה לזנות הוא בשנות העשרה של הנערות ושל הנערים, ושרובם/ן עברו פגיעות מיניות בילדותם, ו/או הזנחה הורית או התעללות אחרת.
בחירה נעשית מתוך מגוון של אפשרויות – כאשר עומדות בפני המתלבט אופציות. לצורך קיום ‘בחירה חופשית’, צריכות להינתן אלטרנטיבות, ואילו במקרה של זנות האלטרנטיבה היא מלחמת השרדות – ו’הבחירה החופשית’ הין בין הזנות לבין רעב, ובחירה בזנות כדי לשרוד.
ראוי להשוות את ה”בחירה” בזנות לבחירות אחרות שמהותן הרס עצמי, כמו פיתוח הפרעת אכילה, מכירת איברים, שימוש והתמכרות לסמים קשים, או התאבדות. כחברה אנו שוללים תופעות אלה, ומונעים מהאדם שנוקט בהן את “הבחירה” הזו, אם על-ידי חינוך מניעתי או התערבות ישירה.
יש לזכור את העובדה שזנות היא מוצא מתוך אפס אפשרויות. עלינו לשאול את עצמנו – האם היינו מסוגלים לבחור בזנות בעצמנו, בהינתנו לנו אלטרנטיבות, והאם האנשים הקרובים לנו היו בוחרים לעשות זאת?
אז מדוע אנחנו ממשיכים להשתמש באמתלת הבחירה כהצדקה להמשך ניצולם של נשים וגברים?
והיה והאישה בזנות בחרה בכך, עצם ניצולה כזונה פוגע בזכויות האדם שלה, ותורם לקונצנזוס שמפחית במעמדן של נשים בפרט. המסר המועבר לחברה כולה, לבגירים ולצעירים גם יחד, הוא כי נשים דינן כסחורה שנקנית בכסף, ומשנקנתה האישה יכול הקונה לעשות בה ככל העולה על רוחו.
אם נכונה הטענה שהבחירה בזנות היא בחירה חופשית – האם האישה יכולה לעזוב את הזנות בכל עת?
למה הן לא עוזבות את הזנות, אם זה כל כך רע? למה הן לא הולכות לעבוד כמנקות או כקופאיות…?
מדוע נשים מוכות אינן עוזבות מיד את בן-זוגן האלים? אדרבא, במקרים רבים הן לא עוזבות כלל.
בני האדם שנמצאים בזנות מסגלים דפוסי מחשבה מורכבים ביותר. בקרב רובם מתקבעת הפנמה של החפצה עצמית – הם רואים עצמם כמתאימים ‘רק לסוג כזה של עבודה’. תחושת הערך העצמי והמסוגלות האישית כמעט אינה קיימת. כאשר באותה משוואה קיים סרסור, הוא משתמש במניפולציות רגשיות שמטרתן להחליש את הנשים תחת “חסותו” ומשכנע אותן שפרט למעגל הזנות, הן אינן יכולות להשיג דבר, ואינן ראויות לדבר.
חלק מהנשים לא מאמינות במסוגלותן למצוא עבודה חלופית- ומערכות התמיכה הכלכליות והסוציאליות הקיימות לא חזקות מספיק בשביל לסייע להן לצאת מהזנות ולחיות ברווחה. לאותן נשים אין את האמצעים הכלכליים או את כישורי החיים לעזוב את הזנות באחת, מפני שהזנות התקיימה בחייהן על חשבון חינוך גבוה או רכישת ניסיון מקצועי. כאשר יש לאישה בזנות ילדים או בני משפחה התלויים בה – המלכוד מתעצם.
התמכרות לחומרים נרקוטיים מוסיפה על הקושי לצאת מהזנות. כדי להצליח לתפקד בזנות, נשים רבות מאוד זקוקות לחומרים משני-תודעה – סמים, כדורי הרגעה, אלכוהול – המבססים השלמה פסיבית עם הקשיים הפיזיולוגיים והנפשיים הכרוכים במעשי הזנות. התלות בחומרים הממכרים יוצרת מעגל אימים שקושר קשר הדוק ואקוטי בין הסמים לבין הזנות.
דפוסי מחשבה שמשרשים הוקעה עצמית מאפיינים גם אנשים עם הפרעות אכילה, ובהם נערות ונשים בפרט. במקרים כאלה, איננו מגוננים על “הבחירה החופשית” שלהן להרעיב את עצמן למוות, למרות שאלה הלוקות בהפרעות אכילה שונות סבורות שזוהי הדרך היחידה והנכונה עבורן להשיג חזות אסתטית, גם אם על-פי סטנדרטים קיצוניים מכל בחינה חברתית שהיא. בסוגייה זו, בוודאי נצטמרר אם נאפשר לאנשים לפגוע בעצמם ביודעין כדי לספק תפיסה מעוותת של יופי. החברה פוסלת זאת מכל וכל, ומעמידה שירותי רווחה רבים לסיוע לאנשים עם הפרעות אכילה.
אם לא תהיה זנות, ירבו מקרי אונס
מיתוס “ריבוי מקרי האונס” מתעלם מכך שמניעי האנס אינם פורקן מיני אלא הפעלת אלימות.
היום קיימת אפשרות חוקית לשלם לאנשים בזנות, ואף-על-פי-כן, למצער, מעשי האונס רבים מספור.
חברה מוסרית לא צריכה להקצות קבוצת א/נשים שיהיה לגיטימי לפגוע בהם בתואנה של הגנה על כל יתר האוכלוסייה. אנשים בזנות אינם שווים פחות, וכאבה של אישה בזנות אינה פחות מכאבה של כל אישה אחרת.
אם לא תתקיים הזנות, מה יעשו גברים מסכנים? מה על הנכים?
מיתוס ה”זנות למענם של נכים” אינו משקף את המציאות שבה פרופיל הלקוח הממוצע הוא של אדם שאיננו בעל לקויות פיזיולוגיות או נפשיות. האנשים שמשלמים על מין מגיעים מכל פלחי האוכלוסייה. זנות היא מוצר שנצרך על-ידי כל. מחקר של המוקד לסיוע לעובדים זרים (2005) מצא שהלקוח הטיפוסי של הזנות הוא גבר ישראלי, יהודי, ונשוי.
חברה מוסרית איננה יכולה להשתמש בתואנה של רווחת אנשים בעלי לקויות לצורך הצדקת מעשה הזנות. אין זה לגיטימי לפגוע בקבוצה אחת מקרב הציבור כדי לספק קבוצה אחרת.
לגברים יש צרכים מיניים שהם חייבים לספק
ראוי להפריד בין צרכים מחויבי הטבע, כמו הצורך לאכול, לשתות, או לישון, לבין צרכים שמשתנים בהתאם להגדרות חברתיות תקופתיות. מיתוס “הצרכים המיניים הזכריים הבלתי ניתנים לשליטה” משקף החלטה תרבותית, ולא צורך טבעי. גברים ונשים כאחד מונעים על-ידי דחפים מיניים בדרגות עוצמה משתנות, אך אין הם חייבים לספקם בתכיפות גבוהה, או באמצעות קיום מין עם אדם בזנות, כדי לשרוד. מיתוס הצרכים המיניים נועד לשמר את הזנות ככורח חברתי אבסולוטי, כדי לא לשאול באיזה מחיר היא מתקיימת.
הנשים בזנות עושות הרבה כסף קל ומהיר
המציאות היא הפוכה. רוב רובן של הנשים בזנות חסרות כל. ואלה ש”עושות כסף”, מבזבזות אותו על פיצוי קצר מועד שנועד לשפר את תחושתן ולאזן את קושי ההתמודדות עם השלכות הזנות. נשים רבות בזנות מדווחות על בזבוז הכסף על מוצרי מותרות והשקעה כפייתית במראה חיצוני. אחת מתופעות הלוואי המצערות של מציאות הזנות והגיון הצריכה של הנשים במעגל זה, היא שבגלל הביקוש המתמיד של הלקוחות לנשים “חדשות” בזנות, הנשים כולן נכפות באופן מעוות לשינוי בלתי-פוסק של ההופעה החיצונית. במקרים חמורים יותר, הכסף שהתקבל מהזנות משמש לקניית סמים שבעזרתם האישה בזנות ממסכת את סבלה.
רק מעט מאוד מהנשים בזנות מצליחות להשתמש בכסף כדי לקנות מצרכים ברי-קיימא דוגמת רכב או דירה. יתר על כך, נשים בזנות חשופות למניפולציות רבות. נשים שעובדות בדירות חשופות לקנסות ולסנקציות שונות ומשונות בהתאם למכסת הלקוחות שהן משרתות. נשים שעבדו בדירות דיווחו על שיטות שבהן אם הן לא שרתו לפחות עשרה לקוחות במשמרת, ניכו הסרסורים משכרן.
מה עם סטודנטיות מאושרות שעושות זאת מבחירה מודעת ומרוויחות טוב?
מיתוס “הסטודנטית שמממנת את הלימודים” באמצעות הזנות נועד למלא תפקיד מצפוני: למרק את מצפונו של המשלם על הזנות ולמרק את מצפונה של החברה שמקבלת את הזנות. כשאנו משכנעים את עצמנו שהנמצאות בזנות הן “סטודנטיות”, אנו משתכנעים בזכות כך ש”העבודה” בזנות היא ככל עבודה אחרת, ושעוסקים בה אנשים שמנהלים אורח חיים נורמטיבי, ובוחרים בזנות כשיקול נורמטיבי מתוך היצע אפשרויות פרנסה אחרות.
“סטודנטית” הוא למעשה מעין שם-קוד שמטרתו לשכנע אותנו שהבחירה בזנות שקולה לכאורה לכל בחירה אחרת, ונעשית בנסיבות סטנדרטיות. מיתוס זה אף מלבה תסמין שלוקים בו לקוחות זנות רבים: תחושת שליחות בעצם מעשה התשלום על זנות. בעיניהם השליחות מתגלמת בתשלום שמטרתו מימון לימודים גבוהים.
שם-הקוד “סטודנטית” משמש גם כתמריץ לצריכת זנות, שכן הדימוי ש”סטודנטית” משרת הוא דימוי של צעירה “ליברלית” במובן החברתי, ולא חלילה של צעירה במצוקה אמתית. בשל כוחו הרב של דימוי הסטודנטית, חומרים פרסומיים המופצים על-ידי סרסורים משתמשים תכופות במונח זה לתיאור הנשים שמיניותן מוצעת למכירה.
המציאות חושפת תמונה שונה לחלוטין – בשטח אין נתקלים בסטודנטיות רבות, אם כי יש כאלה שנרשמות לקורס זה או אחר אך מסיימות לימודים לעתים רחוקות מאוד.
ביטחון פיזי
חשוב לזכור – גם המעטות שעונות על הגדרת “הסטודנטית שמחפשת הכנסה צדדית” הן נשים שחשופות לאותן פגיעות גופניות ונפשיות, לעתים בלתי הפיכות, שחוות נשים שהגיעו לזנות ממצוקה קשה יותר.
יתכן שיש נשים שבחרו לעסוק בזנות בלי שעברו התעללות מינית, בלי שהיו במצוקה ושבאמת הייתה להן בחירה בין להיות רופאה, עורכת דין, או זונה. אך אפילו אם קיימות נשים כאלה, הן בודדות, ורוב רובן של הנשים בזנות הידרדרו לעולם הזה ולא בחרו בו, ועושות זאת מתוך מצוקה קשה.
זה כסף קל ונעים
לא קל ולא נעים: ההשלכות הנפשיות של העיסוק בזנות הן קשות ביותר. במחקר שנערך בחמש ארצות נמצא שמרבית הנמצאים בזנות סובלים מתסמינים של PTSD – פוסט טראומה, ומבעיות פסיכולוגיות נוספות (Farley et al., 1998) (למידע נוסף לחץ כאן).
זהו מקצוע מסוכן מאוד בריאותית: הנשים נתונות לסיכונים גבוהים של אלימות פיזית, מחלות מין ומחלות אחרות, אלימות מילולית ופסיכולוגית לרבות השפלה קשה, הפלות, ואונס.
מועדוני חשפנות אינם זנות או שהם ‘זנות-לייט’
אף שהחשפנות עצמה אינה כוללת יחסי מין, היא בגדר החפצת נשים, ופעולה שמטרתה לשמש “טריגר” ו”חימום” ליחסי מין מלאים תמורת תשלום שיתבצעו בחדרים המיועדים לכך במועדון.
סיפורן של נשים רבות בזנות הוא שהחשפנות, לרבות ה-“לאפ דנסינג” היו עבורן מעין טבילת אש – בתחילה נדמה להן שאין מדובר בזנות, אך זהו רק קצהו של המדרון. המציאות בשטח היא שמועדוני החשפנות שימשו פעמים רבות כשער הכניסה לעולם הזנות.
סיפורים של נשים שמגיעות לעבוד במועדוני חשפנות דומה דמיון רב לאלה שמידרדרות ונשאבות לזנות. אל החשפנות מגיעות צעירות בעלות עבר של ניצול ושל מצוקה כלכלית, ובאמצעות האשליה לכסף הגדול שמקומות אלו מפיצים, הן מוצאות את עצמן במלכודת הזנות.
.
