הקלישאה אומרת ש”הזנות תמיד הייתה ותמיד תהיה כאן”, אבל מדינה אחת בעולם מוכיחה לכולנו שקלישאות אינן תמיד אמת. בחמש שנים בלבד הצליחה שבדיה להקטין באופן דרמטי את מספר הנשים המעורבות בזנות. בעיר הבירה שטוקהולם ירד מספר הנשים בזנות רחוב בשני שליש, ומספר הגברים בזנות ירד ב80%. בערים גדולות נוספות נעלמה זנות הרחוב כליל. כמו כן נעלמו רבים מבתי הבושת וממכוני העיסוי, שפרחו בשלושים השנים בהן הזנות הייתה חוקית בשבדיה.
אולם לא רק תופעת הזנות המקומית הצטמצמה לאין שיעור. גם מספרן של הנשים הזרות, שנסחרות לשבדיה כדי לאייש את תעשיית המין, ירד לאפס. ממשלת שבדיה מעריכה כי בשנים האחרונות נסחרו לשבדיה 200-400 נשים למטרות זנות, מספר ממש זניח לעומת 15,000 הנשים המועברות בכל שנה לפינלנד, המדינה השכנה למשל.
אף מדינה ואף ניסוי חברתי בתחום הניצול המיני מסחרי, לא הצליח להגיע לתוצאות כל כך טובות כמו בשבדיה. מה שמדהים הוא, שהאסטרטגיה של שבדיה אינה מורכבת כלל, להפך, היא כל כך פשוטה שזה מיד גורם לך לחשוב “איך לא חשבו על זה קודם?”.
בשנת 1999, לאחר שנים של מחקר בנושא, חוקקה שוודיה חוקים אשר אוסרים על קנייה של מין, אך אינם אוסרים מכירה של מין. הרציונל מאחורי חקיקה זו נכתב בבירור בחוק:
“בשבדיה נחשבת הזנות למעשה אלים של גברים כלפי נשים וילדים. הזנות הוכרה באופן רשמי כניצול של נשים וילדים, תופעה המעידה על בעיה חברתית קשה. לא יושג שוויון בין המינים כל עוד גברים יקנו, ימכרו וינצלו נשים וילדים“.
בנוסף לאסטרטגיה משפטית זו, מרכיב נוסף ומשמעותי מאוד בתהליך השבדי למאבק בתופעת הזנות היה הקצאת משאבים, לשם הענקת סיוע כלכלי וליווי, לכל אישה ואיש אשר רצו לצאת ממעגל הזנות, יחד עם הקצאת משאבים לחינוך הציבור בנושא.
זהו המודל השבדי בתמצות:
התגובה השבדית לבעיית הזנות מאופיינת בהתבוננות מגדרית עמוקה, הממקמת את הזנות כחלק מבעיית האלימות בחברה. לאור התבוננות זו, נשים בזנות נתפסות כמי שמנוצלות באופן אלים ע”י גברים הקונים מהם סקס, מה שהופך את הגברים לעבריינים, ואת הנשים בזנות לקורבנות הזקוקות לעזרה.
הממשלה השבדית איננה מסתפקת בהפללת לקוחות ובשיקום נשים מזנות, היא גם פועלת נמרצות כדי למנוע בעתיד הישנות מקרים של התדרדרות לזנות וצריכת מין בתשלום על ידי חינוך הציבור והדור הצעיר. גישה זו, של שינוי תודעתי אינה מסירה את האחריות מהגברים ובכך מייצרת שינוי של ממש .
אז מה המצב בישראל?
בישראל, כמו בהרבה נושאים, “יושבים על הגדר”. הגישה של המחוקק הישראלי לבעיית הזנות היא גישה של דה- קרימינליזציה (אי הפללה). על פי גישה זו הזנות כעברה, לא קיימת בספר החוקים וניתן להגן על המועסקות בה באמצעות החוק הפלילי הרגיל. גישה זו של “אי הפללה” נשענת על התפיסה הליברלית, אשר רואה בזנות עבודה לגיטימית ומתוך כך, גם האישה בזנות וגם הלקוח שלה (הגבר שקונה מין), שניהם אינם מוגדרים כעוברי עברה. לעומת זאת, הסרסור ושותפיו לניהול בית הבושת, מוגדרים כעבריינים.
מבולבלים? גם אנחנו.
איך זה יתכן שלהיות סרסור זה לא חוקי ובכל זאת, תל אביב, באר שבע, חיפה ואילת מציעות לכל מבקש, זנות לסוגיה? האם זה הגיוני שמכוני ליווי, מועדוני חשפנות ובתי בושת מתמלאים בלקוחות מידי ערב והרשויות אינן פוצות פה?
המשטרה אינה פועלת באופן נמרץ לסגור עסקי זנות, הלקוחות “גומרים, משלמים והולכים” ומי שסוחבות על גבן את “אות הקלון” ושאר הנזקים הפיזיים והנפשיים, הן הנשים המועסקות בזנות.
העוסקות במלאכת הטיפול בקורבנות הזנות בתוך משרדי הממשלה ומחוצה להם, מציעות לפתור את בעיית הזנות באמצעות המודל השבדי. החוק להפללת לקוחות עבר בקריאה טרומית בכנסת ה-18בפברואר 2012 אך התהליך נגדע בשל פיזורה של הכנסת. ביולי 2014 נעשה ניסיון נוסף להעביר את החוק שנעצר בוועדת השרים. בכנסת הנוכחית (2016) נעשו שני ניסיונות להגיש הצעות חוק להפללת לקוחות ולשיקום קורבנות זנות – אך גם ניסיונות אלה לא צלחו.
העוסקות במלאכה ממשיכות לפעול להעברת חוק הזנות, שיכיל שלושה מרכיבים: הפללת לקוחות, שיקום קורבנות ותיאום המאבק בזנות. חוק הזנות זוכה לתמיכה של חברות וחברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה בכנסת ה-19 ומסמל מאבק על ערכי כבוד האדם ושלמות הגוף, ועל היותנו חברה חומלת ומקבלת שאינה מפקירה את המוחלשים והמוחלשות שבה.
ומה קורה בעוד מדינות ? היכנסו לאתר מכון תודעה בו תוכלו להתוודע למצב החוקי ביחס לזנות, במדינות שונות בעולם.
קישור למאמר המלא על השינוי שחל בשבדיה.
